נצבא החזקות 1995 בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו - פסקדין

פסק דין

עת"מ 6176-11-09

פסק דין

עניינה של העתירה בהחלטת המשיבה 1 (להלן: "העירייה") שלא להתיר לעותרת להציב שילוט על גבי גדרות של חניון עילי.

העתירה מתייחסת לחניון ברחוב מנחם בגין 142 בתל אביב (להלן: "החניון"). החניון הוא בבעלות חברת בית אגד בע"מ – חברה בת של העותרת. העותרת עוסקת בין היתר בהשכרת פרסום לצורך הצגת שלטי חוצות. לטענת העותרת, חרף העובדה כי במשך שנים רבות היא קבלה רישיון שילוט להצגת שלטים על גדרות החניון, ביום 17.2.09 התקבלה אצלה הודעה לפיה יש להסיר את השלטים. העותרת טענה כי מדבור בשינוי מדיניות של העירייה ביחס להצבת שלטים סביב מגרשי חנייה עיליים.

העותרת טענה כי חוק העזר לתל אביב-יפו (שילוט) התשנ"ג – 1993 (להלן: "חוק העזר") קובע קריטריונים לבחינת בקשות לרישיון שילוט, וכי נימוקי העירייה ביחס לסיבה בשלה לא ניתן רישיון לשילוט בחניון, אינה נופלת לאף אחד מהקריטריונים הללו.

עוד נטען כי העירייה גבשה הנחיות ביחס להצבת שילוט בעיר (ההנחיות צורפו כנספח י"ג לעתירה), אולם לטענת העותרת מדובר בהחניות רחבות, שניתן לצקת לתוכן כמעט כל תוכן. ככול שסירוב העירייה מתייחס לטעמי בטיחות – העותרת הציגה לעירייה חוות דעת קונסטרוקטיבית, הקובעת בצורה נחרצת כי השלטים תקינים ויציבים.

העותרת טענה כי החלטת העירייה לאסור עליה להציב את השלטים, היא החלטה שיש לבטלה. ראשית, כך נטען, ההחלטה חורגת מהוראות חוק העזר. עוד נטען כי ההנחיה של העירייה, שאינה מתירה שילוט על גדרות ברזל ומתירה שילוט על גדרות אטומות, איננה סבירה. לטענת העותרת, אם הנימוק לאיסור נוגע לבטיחות החניון, ניתן היה להשיג אותה תוצאה באמצעים מידתיים יותר. אם הנימוק הוא חזות העיר, הרי שהעירייה מתירה שילוט במקומות שונים שמסתירים את הנוף, ובפועל אין אם כן מדיניות של העירייה שנועדה לצמצם את השילוט.

העותרת טענה כי העירייה מפלה אותה לרעה, שכן המדיניות לצמצום השילוט היתה צריכה לפעול באופן שוויוני על כל המפרסמים, ולא רק על אלה המפרסמים על גדרות המקיפות חניונים.

העירייה טענה כי יש לדחות את העתירה. לטענתה, החלטתה היא במסגרת מתחם הסבירות. כך, אחד השיקולים שעליהם על העירייה לפקח, הוא השיקול של חזות פני העיר. העירייה טענה כי היא אינה מפלה את העותרת לרעה, משום שיש לה מדיניות שחלה על כל החניונים בעיר תל אביב באופן שוויוני, לפיה היא אוסרת על שילוט על גדרות התוחמים אותם. העירייה טענה כי יש להבחין בין שילוט על גדרות של חניונים לבין שילוט על גדרות של אתרי בנייה, שכן האחרון הוא שילוט המצוי על הגדרות לפרק זמן מוגבל בלבד, ובנוסף, הוא נועד להסתיר את עבודות הבניה באתר עד לסיום בניית המבנה.

עוד נטען כי אין מקום להתערבות של בית המשפט בשיקול הדעת של העירייה, שכן המדיניות שלה היא מדיניות צודקת, שנועדה לשמירה על איכות הסביבה, ושימור מרחבים פתוחים הקיימים בעיר. כן נועד האיסור למנוע הגדלה של העומס הוויזואלי על ידי הוספת שילוט נוסף לזה שכבר קיים בעיר, וכן כדי לאפשר נראוּת של המתרחש במגרש החנייה, כדי להגן על שלומם של המשתמשים בחניונים, במיוחד בשעות החשיכה.

יוער כי העירייה לא חזרה בסיכומיה על טענות השיהוי וחוסר ניקיון הכפיים. אין לקבל טענות אלה גם משום שיש לראות את העירייה כמי שוויתרה עליהן, וגם לגופן. עוד יש לציין כי העירייה החליטה – לגישתה לפנים משורת הדין, לתת לעותרת רישיון לשילוט נושא העתירה לשנים 2009 – 2010, לצורכי התארגנות להסרת השילוט.

דיון

העירייה היא המוסמכת לפקח על שילוט ברחבי העיר, וזאת מכוח ס' 246 לפקודת העיריות. מכוח הסעיף, התקינה העירייה את חוק העזר. ס' 2 לחוק העזר קובע איסור על התקנת שלט ללא רישיון מהעירייה, ובהתאם לתנאיו. ס' 3 לחוק העזר קובע כי רישיון שנתין יפקע ביום 31.12 של השנה בה הוא ניתן, אלא אם כן צוין בו מועד אחר.

מהאמור לעיל עולה כי העירייה היא הגוף המוסמך לקבל החלטות ביחס לשילוט, וכי תנאי להצבת שילוט בעיר הוא קבלת רישיון מהעירייה. אולם, העובדה שהעירייה מוסמכת לקבל החלטות ולקבוע קריטריונים ביחס לשילוט- איננה פוטרת אותה כמובן מהחובות המוטלים עליה מכוח המשפט המנהלי, ככול רשות המקבלת החלטות – לקבל החלטות סבירות, שוויוניות ומידתיות.

לענין זה יש לציין כי החלטה הנוגעת לשילוט צריכה להביא בחשבון שני אינטרסים – מחד גיסא את האינטרס של בעל הנכס – לעשות שימוש באפשרות לתלות עליו שילוט, אפשרות ששכרה בצידה. מאידך גיסא, קיים האינטרס הציבורי – על פיו יש להגביל את כמות השלטים בעיר, ולוודא כי השלטים הקיימים לא יגרמו לסכנה או למטרד.

העירייה צריכה להפעיל את שיקול הדעת שלה בהתאם למדיניות המשתנה שלה, ובהתאם לאופן הנכון בו היא סבורה כי יש לאזן בין האינטרסים הללו. ככלל, בית המשפט יימנע מלהתערב בשיקול הדעת של העירייה בהתייחס לנקודת האיזון הנכונה בין השיקולים הללו. עוד יש להוסיף כי העירייה רשאית לשנות את המדיניות שלה בהתאם לזמנים ולצרכים המשתנים, ואין לעותרת או למאן דהוא אחר זכות קנויה כי המדיניות של העירייה תישאר תמיד אותה מדיניות עצמה.

עוד יש להוסיף, כי לטעמי שיקולים של אסטטיקה סביבתית הם שיקולים לגיטימיים וחשובים, שהעירייה רשאית ואף חייבת להביא אותם בחשבון, והם עשויים – בנסיבות המתאימות – להתגבר על רצונם של בעלי נכסים לעשות שימוש לצורכי רווח בנכסיהם, ולתלות עליהם שלטים.

אף על פי כןף אני סבורה כי בחינת החלטתה של העירייה לאור כללי המשפט המנהלי, מביאה למסקנה כי מדובר בהחלטה בלתי מידתית ובלתי שוויונית, שאינה יכולה לעמוד. השיקולים המרכזיים של העירייה – השיקול הבטיחותי והשיקול האסטטי, אין די בהם. כפי שיפורט, באשר לשיקול הבטיחותי – לא נוכחתי כי יש בו כדי להצדיק את האיסור דווקא ביחס לחניונים עיליים. באשר לשיקול האסטטי, לא הובהר מדוע הוא חל על חניונים עיליים, ולא על שלטים שנתלים במקומות אחרים. עניינים אלה יפורטו להלן.

חוסר עקביות בטענות העירייה